מי מאמין בסיפורי אגדות?

"למה את לא מאמינה?" היא שואלת אותי ותוקעת בי מבט ישיר ואני ישר נהיית לבנה עוד יותר ממה שאלוהים עשה אותי. "בטח מאמינה, למה לא?" אני מצליחה בקושי להזיז את הלסת ולומר כאילו ברוגע, כי מי יגיד למישהי שג'ודי ניר מוזס קוראת לה "המכשפה הכי טובה בארץ", ושרק עכשיו נתת לה 200 שקל מזומן שהחלטת לתרום לה "לצדקה" שאת לא מאמינה בקלפים שלה וכל זה יחד עם הקפה השחור והגרעיני שלה שקיבלתי בדירה חצי ריקה (כאילו אין לה כסף לרהיטים) ברחוב צדדי ביפו  זה לא מה שמעלה לך את רמת האמון שגם ככה לא ממש הייתה גבוהה ואת בכלל פה כי חברה שלך שכנעה אותך לבוא.

היום, יותר מעשור אחרי אני מסתכלת בחלונות הראווה ברחובות ובתקופה הזו שאני רואה את המכשפות השחורות האלו שטסות  פה על מטאטים בין חלון ראווה למשנהו במהירות האור,  אני יכולה לומר לעצמי באמונה שלמה שאילולא פגשתי בעצמי מכשפה בצעירותי, אולי לא הייתי בהולנד בכלל ואולי כל זה לא היה קורה ומעולם לא הייתי מוצאת את עצמי יושבת לספר לכם ככה, על הדרך, שהשבוע צילמתי בתים של גמדים.

אוקי, אז נעשה סדר.

בשנת 1998 פגשתי מכשפה. עבדתי אז בתור מפיקה צעירה ב"ידיעות אחרונות" וכמו הרבה כמוני, חיפשתי אהבה וכיוון בחיים, לא חשבתי שאני אשאר בעבודה העיתונאית אבל בעיקר כנראה הושפעתי מהטרנד שהביאה ג'ודי ניר מוזס שנורא הייתה בעניין של מכשפות (ובעניין המשכורת החודשית שלי שנכנסת לבנק), אז נסעתי עם חברה מהמערכת לפגוש מישהי ש"ג'ודי הולכת אליה כל הזמן ואומרת שהיא מצוינת. מכשפה אמתית"  – כפי שקבעה מלכת העולם ההוא… אז הלכנו למרות שאני מודה שאני לא יודעת למה זה דבר כזה טוב שמסתובבות ביננו מכשפות אמתיות, בעיקר שחשבתי שבליל כל הקדושים שחוגגים הגויים בכל שנה (בדיוק בתקופה הזו) הם היו אמורים לחסל את העניין הזה של מכשפות, אבל ניחא.

עד היום אני לא מבינה איך זה שכל המכשפות בישראל גרות ביפו באיזה חור למרות שהם מקבלות מכל לקוח המון כסף נקי ובמזומן … אבל באמת, הכי קורע שזה תמיד "הייתי אצל ההיא מיפו" כאילו לא כולן גרו ביפו… אז גם אני – הלכתי עם החברה מהעבודה, אל "ההיא" ביפו. לא , לא ההיא, השנייה… נו, 2 רחובות מההיא… בקיצור, הבנתם.

"אז למה את מסתכלת במבט לא בטוח" היא שואלת אותי שוב אחרי שהצלחתי להחזיר קצת את זרימת הדם לשפתיים שלי . "לא יודעת איזה מבט יש לי. אבל אם לא הייתי מאמינה לא הייתי יושבת פה" אני עונה הפעם קצת יותר בנחרצות, והיא כנראה משתכנעת ומורידה חזרה מבט לקלפים כשהיא ממשי לבנות שורות אחת על השניה, לפתוח ולפזר אותם על השולחן.

תשמעו. פאסיינס גם אני יודעת. הייתה לאימא שלי דודה שעד יום מותה כל מה שהיא עשתה היה לסדר קלפים בשורות אחד על השני ולעשן סיגריות אירופה. בתור ילדה, הייתי עולה אליה מהדירה של סבתא כדי שלתמד אותי, למרות שאימא שלי שנאה שאני לומדת קלפים. אז מה- הגעתי עד יפו ושלמתי כסף כדי לראות משהי עושה שורות של קלפים אחד על השני אחרי שהיא מסתכלת בגרגירים של הקפה ששתיתי? עוד שניה היא תשלח אותי גם לשטוף את הכוס בדרך החוצה.

אבל אז היא התחילה לדבר.

אני לא יכולה  אגיד לכם כל מה שהיא אמרה- פשוט כי אני לא זוכרת, לא כי אני מתביישת. למכשפות יש נטייה להגיד תמיד- אתם לא יכולים לרשום ואי אפשר להקליט, כאילו מדובר בעתיד שלהם שאסור לקחת הביתה או שזה עלול להתקלקל בדרך אם נקליט אותה. מה, אני אבוא לתפוס אותה במילה אם זה לא יתגשם וזה יכול להיות ראיה נגדה? בכל מקרה, לרוב, לא זוכרים כלום ממה שהן אומרות, מקשקשות, חוזרות על מילים, משנות ניסוחים והופ- הנה הלך לך על המזל והוא השתנה… וזה עוד לפני שהבנת מה קרה לך שם. אבל אצלה, יחסית, היו כמה דברים שלימים הצלחתי לשחזר. אם כי, אני מודה- לא האמנתי לה.

 אז עשור וקצת אחרי כן, לא שזכרתי אותה בכלל, אבל הנה אני פה בהולנד מוצאת את עצמי חושבת על הסתיו שמגיע שוב פעם ושהשנה אני חייבת לתפוס אותו בזמן אחרי ששנה שעברה שהוא ברח לי.כן, אתם ישר חושבים, " אז הנה היא יצאה לצלם את העצים והשלכת בצבעי כתום-אדום- צהוב, אבל איך זה קשור? ".או, אתם צודקים. אבל חכו רגע נגיע לזה …

אז השבוע יצאתי לסיור צילום ביערות של שמורת הטבע ליד הבית . עכשיו, אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל כשמסתובבים פה מוצאים באמצע היערות בתים שצצים באמצע שום מקום.

כאילו לא צריך מים וחשמל וחברה מינימאלית … בית. אמצע שום מקום, מסביב עצים וכלום ובית! אני קוראת לזה "הבית של עמי ותמי"… תמיד זה נראה לי ככה- בתים לבנים, חלונות באדום וירוק, גג עם ארובה מעלה עשן רך שאומר " יש לי אח עצים בפנים …" כזה שכל מה שחסר בו זה מלא ממתקים וזקנה רעבה – כן נו, בדיוק, מכשפה… אבל נחזור לטיול שלי ביער . תוך כדי שאני עוברת את עמי ותמי ובועטת בתוך ערמות העלים הכתומים, אני מורידה פתאום מבט וקופאת מיד על המקום. בבת אחת, אני מגלה אותן – קטנות אך גאות, מרימות ראש ונראות כמו אצבע מצביעה וקצת עקומה שאומרת " הלו, אני כאן, ת'זהרי אה".

שניה לפני לא ראיתי כלום.  מאיפה הן באו לעזאזל? מתחבאות להם בצבעי הסוואה, עגולות וצהובות, שטוחות וחומות , מתחבאות בין עלים ועל עצים והכי מהאגדות – אדומות עם נקודות לבנות ?!

אז לי זה נהיה מיד ברור! זה הם. אלו מחלונות הראווה של ה"בלוקר". בחייכם, הכי ברור – יש  פה מלא גמדים!!!  פעם ראיתם פטריה אדומה עם נקודות לבנות שאין עליה גמד? ולא, זו לא הזיה ! (אתם זוכרים? אני זו שגרה בעיר באות א' וזו לא אמסטרדם…) וחוצמזה, בואו נהיה כנים- בשביל מי כל הפטריות האלו שצצות בכל הצורות והצבעים האלו? בשביל עמית רבין וה"עוף בורגיניון ושמפיניון" ?   

אז הנה, עכשיו אתם יודעים. נשבעת שפגשתי פה בגמדים.

כשחזרתי הביתה הבנתי – הגיוני! אם מכשפה הביאה אותי לפה אז למה לא לראות גמדים על השביל לבית של עמי ותמי? ומי אני שלא אאמין ?

אה, כמעט שכחתי. רוצים לדעת מה באמת אמרה לי המכשפה?

שהיא רואה אותי נוסעת – הלוך חזור מישראל הרבה פעמים, אבל בסוף, היא אמרה, שאני חוזרת ונשארת … (לכו תבינו), היא אמרה שהיא רואה כסף (מה שתמיד אין לי ואחרי כן היא שואלת למה אני לא מאמינה…) והיא רואה שאני נשואה עם בעל שיש לו כנראה שיער ארוך כי היא רואה זנב של סוס… (את זה אני זוכרת מעולה , מי לא יזכור שאומרים לו זנב של סוס בעתידות…) . ורק לעשות לכם סדר – התחתנתי עם בחור עם שיער קצר (אני לא מחובבות השיער הארוך אצל גברים, עמכם הסליחה, טעם אישי), אבל כן, יש לנו 3 סוסות והוא רוכב סוסים ומאז הביקור בחדר הזה ביפו חייתי בפריז, בבלגיה ובהולנד זו הפעם השנייה שלי. בארץ הסתובבתי בין תל אביב, רעננה, קריית שמונה ואילת וכסף – אפשר להתווכח על זה אבל אני עוד מחכה –  כי המכשפה מיפו אמרה.

תהנו מצבעי הסתיו ותחילת עונת הפטריות… וזהירות, האלווין מגיע ואיתו – נכון, שגעון המכשפות, דלעות ועכבישים… איכס.