up

כן, כשהייתי צעירה (כי קטנה אני עדיין…) היה אחד ג'ו שהבטיח לי כל פעם שלקחתי מסטיק ורוד וגדול יותר מהפה שלי ש"בגיל 21 אני אגיע לירח". אז הבטיח… ואני – חשבתי שאם אני אוכל מלא ורודים מתוקים כאלה אולי זה יקרה לי מלא פעמים. כי כל פעם היה לי שם פתק שאמר את זה. אז חשבתי…

 

בגיל 21 הגעתי מקסימום לניו יורק. לא היה צ'אנס' שאני אגיע לירח בקרוב וחוץ מעצמות כואבות אחרי טיסה של 12 שעות לא נרשמו אירועים נוספים ומיוחדים .אבל רציתי . בסתר ליבי- חשבתי- שאולי. פעם.

 

 

לפני 4 שנים הגעתי לאירופה…הפעם עם פחות כאבים בעצמות, אבל עם קצת כאבים בלב. בכל זאת- פעם רביעית שאני עוזבת את ישראל, את הבית את החברים.  אבל רציתי להיות גבוה – הכי גבוה שאפשר. רציתי להרגיש למעלה… שם, איפה שפסגת השאיפות פוגשת את זרי הדפנה. בהתחלה זה היה ככה, יותר נכון, הרגיש ככה. אה, וגם כי גרתי בקצה העלייה של הרחוב הצר שלנו בבריסל. ממש ליד מצפה הכוכבים.

שם ראיתי אותם לראשונה- גדולים וצבעוניים ומעופפים ובעיקר גבוה למעלה… הכדורים הפורחים. מסתבר שזה משהו מאוד רציני ביבשת. הובי! מי היה מאמין שבלון פורח זה משהו שיכול להיות לך בחצר מקופל כמו כל ג'אנק אחר שנראה שזרוק לך שם כבר עשרים שנה ש"הנה אני כבר מסדר ומתקן".

 

כן חברים- בלונים פורחים זה הובי רציני ומכובד פה. מסימני הקיץ המובהקים – נגמר השלג עולים הכדורים האלו לשמיים וכמו טיפות ענקיות לוחשות לנו מלמעלה  VAN DIJK  MAKELAARIJ  או  AMSTERDAM CITY OF DIAMONDS.

 

ג'ויה, הביגלית שלנו שאומנם הגיעה מעמק יזרעאל אבל כבר שם לא ממש אהבה את החייזרים שממריאים לה מעל הראש, מיד טורחת להודיע לכל השכונה שיש "פלישה". ואני,  כמו בתגובה פבלובית יוצאת לחצר להסתכל למעלה – מסתכלת כאילו זו הפעם הראשונה. נפעמת. חושבת- מדהים, מה קצת אויר חם יכול לעשות.

 

איך אנשים , בעזרת אויר חם יכולים לעלות כל כך מהר למעלה ואני, אני עולה לאט לאט כמו דוחפת עגלה בעליה היחידה שיש בהולנד כנגד רוחות של מאה קמ"ש . ובכלל, מעניין כמה גבוה זה באמת יכול להגיע. 

 

מתי אני  אוכל פעם גם להגיד "UP " ולהרגיש שאני עולה ועולה…הרי  בשביל זה באתי לפה, לאירופה, רציתי להרגיש שאני עולה, שאני יכולה כמעט לגעת בירח, אותו אחד שהבטיחו לי שאני אגיע אליו בגיל 21.

 

אז עוד לא נגעתי בו – אבל אני עובדת על זה וכל יום מקרב אותי אליו קצת יותר, אל הירח שלי. וכל יום אני עולה עוד קצת אבל עדיין חולמת להרגיש איך זה באמת להיות כמו הזקן ההוא שעם כל הבלונים האלו שהיו מחוברים לו לבית באמת היה "UP" שם למעלה והשינוי שקרה לו בחיים עשה אותו אדם אחר. מאושר.

אני עוד עובדת על זה. אבל הצלחתי לפחות להתקרב ולראות את הצבעוניים הגדולים האלו- הכדורים הפורחים. "החייזרים" של ג'ויה שמתמלאים להם אויר ולאט לאט עולים להם  מאזור ההמראה שלהם וממלאים את הלב של קטנים וגדולים בתחושה של "הנה, עוד מעט תגיעו לירח". UP .

 

 

 

 

 

לאלבום המלא של פסטיבל הכדורים הפורחים